<h1>העיטור אות ק' קיום</h1>
<h2>דף יח:</h2>
גרסינן בפרק האשה שנתארמלה העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו קטנים היינו פסולי עדות היינו הרי אלו נאמנים אם יש עדים שהוא כתב ידם או שהיה כתב ידם יוצא ממקום אחר אין נאמנין. אמר רמי בר חמא לא שנו אלא שאמרו אנוסין היינו מחמת נפשות אבל אמרו אנוסין היינו מחמת ממון אין נאמנין לפי שאין אדם משים עצמו רשע. ואף על גב דקיימא לן כריש לקיש דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין אפילו בשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר הוא כדגרסינן בריש גמרא דמסכת גיטין (ג'.) בדין הוא דקיום שטרות לא ליבעי כריש לקיש הכא ליכא למימר כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד דכיון דקיימא לן הפה שאסר הוא הפה שהתיר ליכא גמר הגדה כלל וליכא למימר נחקרה עדותן בבית דין הלכך אי אמרי אנוסין היינו מחמת נפשות הרי אלו נאמנים.
כתב רבינו אבן מגש הא דאמרינן הפה שאסר הוא הפה שהתיר דוקא בתוך כדי דבור אבל אסהידו אחתימות ידייהו בבי דינא ולאחר כדי דבור אמרי קטנים היינו פסולי עדות היינו לא מהימני דמכי אסהידו נחקרה עדותן בבית דין ושוב אינן חוזרין ומגידין. ירושלמי (פ"ב דכתובות ה"ג) וכן עדים שהעידו בין לטמא בין לטהר בין לרחק בין לקרב בין לזכות בין לחובה עד שלא נחקרה עדותן אמרי מבדין היינו נאמנין משנחקרה עדותן בבית דין אמרי מבדין היינו אין נאמנין.
כתב רבינו האי קבלה בידינו "אם יש עדים שהוא כתב ידם" (כפה"נ הכוונה למתני' כתובות י"ח:) אף על פי שלא ראו כשחתמו "או כשכתב ידם יוצא ממקום אחר" וזה דומה לענינו אין נאמנין לפסול. והיינו דאמרינן בגיטין (ג'.) התם יודעין אנו הכא בפנינו שמע מינה סתם קיום לא בעינן בפנינו ומדגרסינן התם אטו התם אי אמרי בפנינו מי לא מהימני שמע מינה לא שנא יודעין אנו לא שנא בפנינו כשר.
<h2>דף יט.</h2>
והא דאמר רב הונא אמר רב מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו ליתה כדגרסינן (כתובות י"ט.) מר היכי סבירא ליה אמר ליה אי אתו לקמן בדינא אמרינן להו קיימו שטרייכו וחותו לדינא דמאן קא משוי ליה שטרא לוה לוה הא קא עקר לשטרא דאמר שטרא ריעא הוא. ומסתברא דוקא עדים דאלימי לאורועי שטרא הוא דצריך לקיימו דהא קיימא לן סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם מתניתין אבל איהו לאו כל כמיניה דקיימא לן כמשנת בר קפרא דאמר מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו דיד בעל השטר על העליונה כדגרסינן (ב"ב קנ"ד:) הרי שהיה אוכל ובא בחזקת שהוא שלו וכו' עד אם אמר שטר אמנה הוא זה או שטר פסים הוא זה אם יש עדים הלך אחר עדים ואם לאו הלך אחר השטר דהא רבי יוחנן וריש לקיש שקלי וטרו ומפכי למתניתין ומתניתא לאוקמי להא דבר קפרא בשינויא קמא אליבא דדברי הכל ולר' זירא אליבא דרבנן כדאיתא התם הלכך הלכתא כותיה ואף על גב דפלוגתא דרבי ורבן שמעון בן גמליאל הוא גבי שנים אדוקין בשטר דרבי סבירא ליה מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ליתה דכרבן שמעון בן גמליאל סבירא לן דאמר אין צריך לקיימו והלכה כרבן שמעון בן גמליאל דהא רב אלפס אמר בגיטין בפרק הנזקין גבי אפטרופוס הלכה כרבי מחבירו ולא מאביו וכן בהלכות קצובות דבני מערבא דרבי ורבן שמעון בן גמליאל הלכה כרבן שמעון בן גמליאל. והא דאמר ר' אלעזר מחלוקת בששניהם אדוקין בשטר וכו' ור' יוחנן אמר לעולם חולקין אליבא דרבן שמעון בן גמליאל אזלא. וגרסינן באיזהו נשך (ע"ב:) לאו היינו דרב אסי דאמר מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו וגובה מנכסים משועבדין מדשקלו וטרו אביי ורבא אליבא דרב אסי שמע מינה דהלכתא כרב אסי. ובפרק המוציא (שבת ע"ט.) איכא נסחי דאית בהו דכולי עלמא צריך ואיכא נסחי דכתיב בהו אין צריך ואיכא נסחאי כנסחא דרבינו שרירא דלית בה אלא אמר רבא בכותבין שובר קא מפלגי. ואליבא דהלכתא לעולם אין צריך לקיימו וכן פסק הרב חביבי זצ"ל בספרו במשנת בר קפרא וליכא למינדא מינה. ודוקא כגון שטר אמנה ושטר פסים או שמכר ולא נתן דמים והדומה להם דליכא חזקה גבי אידך אבל לא כתב בה שהוא שכיב מרע שהוא אומר שכיב מרע היה והם אומרים בריא היה דאיכא חזקה גבי נותן מתנה דהוה ליה למכתב כדמהלך על רגלוהי בשוקא ושניא משאר שטרות דעלמא לא סגי בקיום דקיימא לן כרב דאמר אם בריא הוא עליו להביא ראיה שהיה שכיב מרע כיון דמהפכי לפלוגתייהו קם להו רבנן כר' נתן דאמר אם בריא הוא עליו להביא ראיה שהיה שכיב מרע כדפרישית התם במתנת שכיב מרע.
ואמר רב יהודה אמר רב האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן ואסיקנא אמר אביי לעולם דקאמר מלוה וכגון שחב לאחרים וכדר' נתן וקיימא לן כר' נתן דאמרינן לאברוחי נכסי קאמר דלא לפקו מניה בי דינא אבל לרבנן אף על גב דמחייב ליה דחובה היא דהא לית ליה מהיכא דפרע כיון דמדינא לית ליה לאשתעויי דינא בהדיא מהימן. ומסתברא דהיינו טעמא דלא מהימן ליה לר' נתן משום דבעל חוב אתי לקמן בדינא לאפוקי מניה דמלוה דמחייבינן ליה בדינא מדרבי נתן וקא טעין טענה לאפטורי מניה אבל משום חיובא דליתיה לקמן לא חיישינן וההיא סייעתא דאייתי רב אלפס מהא גבי נאמנות ליתא כדפרישית. והא דלא מהימן משום מגו דאי בעי מחיל כקושיא דרבינו אבן מגאש ליתה, חדא דאיכא למימר כיון דאתו לקמן בדינא ומשעבד להאיך מדר' נתן לא מצי מחיל ליה דהא לאו דיליה הוא ודמיא למכנסת שטר חוב לבעלה שאינה יכולה למחול שידה כידו הכא נמי לא שנא. ועוד נהי דמשום מיגו מהימן אנפשיה אסהדי מי מהימן למימר אשיקרא חתימי. ומסתברא דוקא אמנה דמבטל ליה לשטרא אבל פרוע הוא נאמן דאיכא למימר כיון דלגובינא קאי מהימן.
<h2>דף יט:</h2>
ואמר רב נחמן העדים שאמרו אמנה היו דברינו אין נאמנין מודעא היו דברינו אין נאמנין מר בר רב אשי אמר אמנה היו דברינו אין נאמנין מודעא היו דברינו נאמנין מאי טעמא זה ניתן ליכתב וזה לא ניתן ליכתב. ודוקא בשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר אבל כתב ידן יוצא ממקום אחר אפילו במודעא אין נאמנין דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ופסקי רבוותא כולהו כמר בר רב אשי דבתרא הוא. אלא דרבינו האי פסק כר' נחמן דהלכתא כותיה בדיני. ודוקא הנהו סהדי דחתימי בשטרא אבל אי סהדי דמודעא לאו הנהו סהדי דחתימי בשטרא אתי על פה ומרע לשטרא אף על גב דליכא כתב כיון דאמר להו כתובו כמאן דכתיב דמי כדאמרינן (ב"ב מ"א.) מודעא בפני שנים ואין צריך לומר כתובו. ומסתברא כרבינו האי משום דבעיא דתנאי היו דברינו אליבא דרב נחמן אזלא דאי למר בר רב אשי כיון דאין כתב ידן יוצא ממקום אחר פשיטא דנאמנין. ודיקא נמי דהא בחזקת הבתים (מ"ח:) מקשינן מדרב נחמן לרב הונא אלמא הלכתא כוותיה וליתה לדמר בר רב אשי. ושמעינן מהתם דכי אמר רב נחמן אין נאמנין בעל פה דלא אתי על פה ומרע לשטרא כדאמרינן מודעא ואמנה היינו טעמא משום דעקר לשטרא ולא אתי על פה ומרע לשטרא אבל אי כתב מודעא בשטרא אתי מודעא דשטרא ועקר לשטרא כדאמרינן התם (ב"ב מ"ח:) ואי לאו מודעא מאן דחתם אאשקלתא שפיר חתם וכן הלכתא. ירושלמי (פ"ב דכתובות ה"ג) הן אומרים אינו כתב ידינו ואחרים אומרים כתב ידן הוא זה תני ר' חייא לא מעלין ולא מורידין אמר ר' יוסי מתני' אמרה כן אם יש עדים שהוא כתב ידן או שהיה כתב ידן יוצא ממקום אחר אין נאמנין.
ועדים שאמרו תנאי היו דברינו נאמנין וכי אתו לקמן אמרינן להו קיימו תנאייכו וחותו לדינא ודוקא בשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר. עד אומר תנאי ועד אומר אינו תנאי קימא לן כאתקפתא דרב הונא בריה דרב יהושע דאמר אי הכי אפילו תרווייהו נמי אלא אמרינן למעקר סהדותייהו אתו כלומר לאו למעקר שטרא אתו אלא למעקר סהדותייהו דכתב ידם אתו דאמרי כתב ידינו הוא אלא שעל מנת כן חתמנו וכיון דאין כתב ידם יוצא ממקום אחר מהימני ושטר כשר בקיום התנאי. הכא נמי חד דקאמר תנאי היו דברינו למיעקר סהדותיה דכתב ידו קא אתי ולומר על מנת שיתקיים התנאי חתמתי וחד הוא דקא מכחשי אהדדי ובטל השטר והוה ליה כעדות בלא שטר. עד אומר תנאי ועד אומר אינו תנאי וכן שנים אומרים תנאי ושנים אומרים אינו תנאי העמד קרקע על חזקתו. והדין סברא דרבוותא ור"ש זצ"ל דתנאי היו דברינו וכלהו נמי בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר [והרב ר' אברהם בר' דוד ז"ל הכי נמי כתב דאפילו כתב ידן יוצא נאמנין והעיד כן בשם רבינו האי בספר מקח וממכר וכן הגיה על הרב ר' משה בר' מיימון דעת רבו הוא זה אבל הגאונים לא אמרו כן אלא נאמנין בכל ענין]. ומסתברא דאין נאמנין אפילו בשאין כתב ידן יוצא ונאמנין אפילו ביוצא דלא אמרינן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אלא כגון אנוסים היינו פסולי עדות היינו קטנים היינו דעקרי ליה לשטרא לגמרי והוו להו כמאן דאמ' לא חתמנו כלל לשום שטר. אבל היכא דניתן ליכתב כגון מודעא למר בר רב אשי וכגון תנאי היו דברינו דאמרי חתמנו ועל מנת כן חתמנו אף על גב דכתב ידן יוצא ממקום אחר נאמנין דקיימא לן דאתי על פה ומרע לשטרא והכין מוכח בירושלמי שהעדים נאמנין גבי שטרי חוב המוקדמין שיכולין לומר על זה חתמנו ועל זה לא חתמנו כדאיתא במאמר ראשון. ובפרק השולח גט גרסינן בירושלמי (ה"ב) צריך שיהא מכיר לאיש בגט ולאשה בשוברה ר' בון בר חייא בעי קומי ר' אילא הגע עצמך שהביא אשה אחרת וגירש בה אמר ליה לכשיבא ויביא עדים העדים יודעין ולא כן אמר ריש לקיש עשו עדים החתומין בשטר כמי שנחקרה עדותן תמן באותן שאמרו לא חתמנו כל עיקר ברם הכא באומרין על זה חתמנו ועל זה לא חתמנו.
תנו רבנן שנים שהיו חתומין על השטר ומתו ובאו שנים ואמרו כתב ידן הוא זה אבל אנוסין היו קטנים היו פסולי עדות היו נאמנין ואם היה כתב ידן יוצא ממקום אחר משטר שקרא עליו ערער והוחזק בבית דין אין נאמנין ואוקים תרי לבהדי תרי ואוקים ממונא בחזקת מריה והלכך לא מקרע קרעינן ליה ולא אגבויי מגבינן ביה. ואם הוא שטר מכירת קרקעות תעמוד בחזקת המוכר ואם הוא שטר חוב בחזקת הלוה ואי תפס לא מפקינן מיניה אבל רישא מקרע קרעינן ליה לשטרא וכן הלכתא. ורבינו אבן מגש דאמר דלא מתוקמא הא אלא על אנוסים (היינו) [היו] בלחוד אבל קטנים (היינו) [היו] פסולי עדות (היינו) [היו] אין נאמנין ומגבינן ביה לא דייק לן אלא לא שנא וכן הלכתא.
<h2>דף כ.</h2>
קיום. הנקרא אשרתא והנפק, והוא על שבעה דרכים. האחד אם העדים עצמן מעידין על כתב ידם כותבין במותב תלתא כחדא הוינא והנפק שטרא דנן קדמנא וחתימי עלוהי פלוני ופלוני ומדאתו הלין פלוני ופלוני ואסהידו כל חד וחד אחתמות ידיהו אתקיים שטרא דנן מניה וביה והרי הוא שריר וקים. השני אם אחרים מעידים על כתב ידן כותבין במותב תלתא וכו' מדאתו פלוני ופלוני ואסהידו על חתמות ידייהו דפלוני ופלוני דחתימי בשטרא אתקיים קדמנא שטרא דנן כדחזי והרי הוא שריר וקים. השלישי אם כתב ידם יוצא ממקום אחר כותבין במותב תלתא וכו' אתקיים שטרא דנן קדמנא בחתמות ידייהו דסהדיא אילין דחתימי עליה דאינון פלוני ופלוני מתרין שטרא כדחזי ואשרנוהי וקיימנוהי. הרביעי אם העדים החתומין קיימין ואינן יודעין לקרות צריכין בית דין לקבל עדותן על פה ואם נמצאת עדותן מכוונת מקיימין אותו וכותבין במותב תלתא כחדא הוינא וכו' שטרא דנן נפק קדמנא בהלין סהדי דאינון פלוני ופלוני דחתימו לעיל ולא הוו ידעי למקרי בשטרא ואסהידו אחתמות ידייהו ומדאתו ואסהידו לנא בפומהון ואיכוון סהדותייהו כמה דכתיב בשטרא אתקיים האי שטרא כדחזי והכל שריר וקיים. החמישי עד ודיין מצטרפין כותבין במותב תלתא וכו' מדאתא פלוני סהדא דחתים בשטרא ופלוני דיינא דחתים באשרתא ואסהידו כל חד וחד אחתימות ידיה אתקיים האי שטרא כדחזי. הששי היכא דליתא לחד מנייהו ואיכא חבריה דידע חתמות ידיה דאידך דליתיה לכתוב חתמות ידיה אחספא ושדי ליה לבי דינא ומקיימי ליה לחתימות ידיה דהאיך דליתיה וכתבי הכי במותב [וכו'] הנפק שטרא דנן קדמנא דחתימי עליה הני סהדי וחד איתוהי קמן וחד ליתוהי וההוא סהדא פלוני דאיתיה קמן אכתוב חתמות ידיה אחספא ושדי לנא בבי דינא וקימנוהו והדר אתא איהו ואחרינא בהדיה ואסהידו אחתמות ידיה דהאיך דליתיה ואתקיים שטרא דנן כדחזי. השביעי שלשה שישבו לקיים את השטר שנים מכירין חתימת ידי העדים ואחד אינו מכיר עד שלא חתמו מעידין בפניו וחותם וכותבין במותב תלתא כחדא הוינן ומדאתינן אנן דייני פלוני ופלוני ואשתמודענא אנן חתמות ידיהו דסהדי דחתימי בשטרא ואסהדינן כל חד וחד מינן לפלוני דיינא חברין דהוא ניהו חתמות ידיהו דהלין תרי סהדי דחתימי בשטרא אתקיים שטרא דנן כדחזי והרי הוא שריר וקיים. ונהי דלכתחילה צריך לכתוב דרך הקיום כדרך אלו השבעה שכתבנו אבל אם כתבו במותב תלתא הוינא ואתקיים שטרא דנן קדמנא הרי הוא מקויים ולא חיישינן לבית דין טועין. ירושלמי אמר ר' יונה צריך לכתוב במקום פלוני במעמד פלוני וכו'. לגאון והיכא דליכא בנייר כדי לכתוב בו קיום מלפף ביה ניירא אחרינא וכותב בקיום וקיומיה מלפף בגויה וכתיב ביה סימן מובהק.
אמר מר אם יש עדים שהוא כתב ידן משטר שקרא עליו ערער והוחזק בבית דין הוחזק אין לא הוחזק לא קרא עליו ערער אין לא קרא עליו לא מסייע ליה לרב אסי דאמר רב אסי אין מקיימין את השטר אלא משטר שקרא עליו ערער והוחזק בבית דין מדקתני בברייתא קרא עליו ערער ולא קתני משטר שהוחזק בבית דין ודיקא מינה קרא עליו ערער אין לא קרא עליו ערער לא אלמא אם לא קרא עליו ערער אין מקיימין אף על פי שמקוים גרסינן ר' אלפס אין מקיימין את השטר משטר שקרא עליו ערער אלא אם כן הוחזק בבית דין משמע דהיכא דלא קרא עליו ערער מקיימינן אין מקיימינן את השטר אלא או משתי שדות או משתי כתובות והוא שאכלו בעליהן שלש שנים ובשופי וביוצא מתחת ידי אחר אבל מתחת ידי עצמו לא ומסתברא מדקאמר שדות וכתובות ולא קאמר שני שטרות סתמא שמע מינה דוקא מכר וכתובה קאמר דאף על גב דלא קרא עליו ערער ולא הוחזק בבית דין מקיימין כיון שאכלום בעליהן שלש שנים אבל שני שטרות של הלואה דליכא למימר הכי בעינן שקרא עליו ערער והוחזק בבית דין כדלעיל ורבינו אבן מגש אמר דהא דאמרינן משטר אחד בשקרא עליו ערער והוחזק בבית דין והא דבעינן שני שטרות בשלא קרא עליו ערער ולא קשיין אהדדי ולא נהירא לן דהוה ליה למימר שני שטרות סתמא ותו למה לי אכלום בעליהן שלש שנים ובשופי לימא והוא דאתחזק בבי דינא. והא דבעינן משני שטרות דליהוו תרי סהדי אכל סהדא. ומסתברא מדקאמר מתחת ידי עצמו לא דאמרינן זיופי זייף וכתב חתימה כנגד חתימה שאם ידוע שיש שטר בביתו או ספר מכתיבת אותן עדים החתומין בשטר והאחד מקויים אין מקיימין השני אפילו משטר אחר ואפילו על ידי עדים דאמרינן זיופי זייף ואיכא מאן דאמר אימור זיופי זייף הכל אבל אות כנגד אות לא מזייף. אבל רבינו יעקב פירש טעמא דשני שטרות לפי שבשטר אחד ליכא הכירא דזימנין דשביק רווחא וזמנין דחיק ליה עלמא ומשום הכי בעינן שני שטרות דדלמא בתרי זימני מכווני ידיהו. ובדין הוא דאפילו בהכי לא סגי לן אלא כי היכי דלא לפסדו בעלי חובות הלכך ביוצא מתחת ידו אמרינן זיופי זייף אבל קיום השטר על ידי עדים אפילו יש למלוה כמה שטרות מכתב החתימה לא אמרינן זיופי זייף שהעדים בכוונת הלב ובטביעותן הן מעידין ובחוט השיער הן מכירין השינוי מה שאין כן במדמין חתימה לחתימה ולדבריו על ידי עדים מקיימין אותו השטר אבל לא בקיום חתימה אחרת, ואנן כתבינן מאי דסבירא לן. ירושלמי (פ"ב דכתובות ה"ג) רבי יודה אמר למידין מספר מוגה כגון אילין דאמרין ספרוי דאסי ובאילין איגרתא צריכה אמר ר' יוסי ובלבד שלשה שטרות של שלשה בני אדם.
<h2>דף כ:</h2>
זה אומר זה כתב ידי וזה כתב ידו של חבירי וזה אומר זה כתב ידי וזה כתב ידו של חבירי הרי אלו נאמנין זה אומר זה כתב ידי וזה אומר זה כתב ידי צריכין לצרף עמהן אחר מן השוק דברי רבי וחכמים אומרים נאמן אדם לומר זה כתב ידי. וקיימא לן הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו והלכתא על מנה שבשטר הן מעידין ונאמן אדם לומר זה כתב ידי ואינו צריך לצרף עמו אחר. והיכא דמית חד מניהו אי נמי דליתיה קמן צריכין שנים מן השוק להעיד עליו דאם לא כן נפיק נכי רבעא דממונא אפומא דחד סהדא. ודוקא רחוקים אבל איכא אחוהי דהאי דקאי ואחרינא לאסהודי אההיא דמיתנא לא דקא נפיק נכי ריבעא דממונא אפומא דאחי כדגרסינן בחזקת הבתים (נ"ז.) ושמע מינה עדים הקרובים זה לזה מעידין על הקיום כגון אח ורחוק בחתימה אחת ואח ורחוק בחתימה אחרת דהיינו מתניתין שלשה אחין ואחד מצטרף עמהן הרי אלו שלשה עדיות אבל בחתימה אחת עדות אחת היא ושני אחין פסולין בה.
<h2>דף כא.</h2>
והיכא דליכא אלא חד היכי נעביד נכתוב חתמות ידיה אחספא ושדי ליה בבי דינא ולא צריך איהו לאסהודי אחתמות ידיה דאפילו למאן דאמר דיינין המכירין חתימות ידי עדים צריכין להעיד בפניהם התם הוא דאיכא למימר מזוייף הוא ואין זה חתימת ידי עדים אבל הכא לא צריך דלא תהא שמיעה גדולה מראיה. ודוקא אחספא אבל אמגילתא לא דילמא משכח ליה אינש דלא מעלי וכתיב עליו מאי דבעי ותנן הוציא כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין. אמר רב יהודה אמר שמואל עד ודיין מצטרפין ופרכה רבא והלכתא אין מצטרפין. ירושלמי בפרק דיני ממונות (הי"א) אשרתא דדייני מהו שיהא צריך בית דין ר' אושעיא ושמואל חד אמר יתקיים או בכתב ידי עדים או בכתב ידי דיינים וחרנה אמר אפילו בכתב עד אחד ודיין אחד ובמסכת גיטין בירושלמי (פ"ט ה"ז) קרא ערער על חתימת ידי עדים או על חתימת ידי דיינים אם רצה לקיים בכתב ידי עדים מקיים בכתב ידי דיינים מקיים ואני אומר אפילו בעד אחד ודיין אחד מקיימין והיינו פירושא דעד ודיין מצטרפין.
<h2>דף כא:</h2>
אמר רב יהודה [לפנינו רב הונא] אמר שמואל שלשה שישבו לקיים את השטר שנים מהן מכירין חתימת ידי עדים ואחד אינו מכיר עד שלא חתם מעידין בפניו וחותם לא מבעיא עדים מן השוק אלא אפילו חביריו מעידין ואף על פי שהעידו חוזרין ויושבין לדין. משחתמו אין מעידין בפניו אפילו אחרים דלאו במותב תלתא הוו כחדא. שמע מינה תלת, שמע מינה עד נעשה דיין אף על פי שהגיד בדרבנן, וכן הלכתא. אבל בדאורייתא משהגיד אינו נעשה דיין. ועד שיודע עדות ולא הגיד אפילו בדאורייתא נעשה דיין דהא אמרינן בעדות החודש ויושיבו מחבריהן אצל היחיד והאי יחיד דיין הוא. וכל שכן עד החתום בשטר וכתב ידו יוצא ממקום אחר כשר. אבל בדיני נפשות אפילו יודע אינו נעשה דיין כרבי עקיבא. דתנן (ר"ה כ"ה:) סנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש מקצתן נעשו עדים ומקצתן נעשו דיינין ר' עקיבא אומר כולן עדים הם ואין עד נעשה דיין ותרי גווני נינהו ואין זה מקום להאריך. ושמע מינה דיינים שאין מכירים צריך להעיד בפני כל אחד ואחד. ושמע מינה דיינים המכירים אין צריך להעיד בפניהם. וקשיא להו לרבוותא למאן דאמר צריכין להעיד בפניהם למה לי לא תהא שמיעה גדולה מראיה. ומסתברא דהאי ידיעה הוא ולא ראיה וידיעה לאו הגדה היא. ולא דמי לראית לבנה דהיא עצמה נראית ומגדת. אבל כי מחוי חתימת ידיה בבי דינא כההיא דלעיל התם איכא למימר לא תהא שמיעה גדולה מראיה. ורבוותא פרישו פירושא אחרינא.
והא דאמר רב פפא האי אשרתא דדייני דכתיבא מקמי דליחזו סהדי חתימת ידייהו פסולה ליתיה כדאמרינן בפרק הכותב (פ"ה.) ובפרק כל הגט (כ"ו:) דלמיחזי כשקרא לא חיישינן. ואיכא לעיוני הא דאמרינן (ב"ק ע'.) לא כתבינן אורכתא אמטלטלי דכפריה משום דמחזי כשקרא. ודאמרינן בגט פשוט (קע"ב.) אי ידעיתו יומא דאקניתו ביה כתובו ואי לא כתובו סתמא משום דמחזי כשקרא אי דמיא להאי אי לא.
אמר רב אבא אמר רב הונא אמר רב שלשה שישבו לקיים את השטר וקרא ערער על אחד מהן עד שלא חתמו מעידין עליו וחותם משחתמו אין מעידין עליו. פירשו רבוותא משום דנוגעין בעדותן הן והלכך הן אינן מעידין אבל אחרים מעידין. ורבינו אפרים פירש כרב אלפס משחתמו הוה ליה כמאן דליתיה בהדייהו דהא בעידנא דחתום תרווייהו בחזקת פסול הוה קאי עד שמעידין עליו ועד ההיא שעתא לא מתכשר והרי קיימו את השטר בשנים ואפילו אחרים מעידין עליו שהוא כשר פסול השטר ואין לו תקנה עד שיחתכו ממנו אותו הקיום ומחברין בו קלף או נייר אחר וכותבין הקיום ומזכירין דמלפף לפופי ומעידין עליו ואחר כך חותמין. צרפתים משחתמו בא ערער ובטל מושב בית דין ואף על פי שמעידין עדים שחזר בתשובה כיון שבטל בטל. ודוקא ערער דגזלנותא אבל ערער דפגם משפחה גלויי מלתא בעלמא הוא ואפילו חתמו מעידין עליו וחותם. ואפילו ערער דגזלנותא נמי דוקא דאמרי ידעינן ביה דעבד תשובה אבל אי אמרי תרי אחריני דלאו גזלנא הוא תרי ותרי נינהו. וכתב רבינו אלפס דהוה ליה ספק פסול ולא מחתמינן ליה כלל דלא מפקינן ממונא אפומיה. ורבינו חננאל אמר דלא מפסיל דאוקי גברא אחזקיה. ומסתברא כרב אלפס דומיא דהא דלעיל דאמ' שנים החתומין על השטר וכו' דמקשינן ומגבינן ביה ואמאי תרי ותרי נינהו אלמא מוקמינן ממונא בחזקת מריה.
<h2>דף כב.</h2>
אמר רב זירא הא מלתא מר' אבא שמיע לי ואי לאו ר' אבא דמן עכו שכחתיה שלשה שישבו לקיים את השטר ומת אחד מהן צריכין למכתב במותב תלתא כחדא הוינא וחד ליתוהי שאם חתמו שנים יאמרו בשנים דנו. והוא הדין אי אזיל ליה לדוכתא אחריתי. ואי כתב ביה בי דינא תו לא צריך ודילמא כשמואל סבירא להו דאמר שנים שדנו דיניהם דין אלא שנקראו בית דין חצוף. ואסיקנא דכתיב ביה אמר לנא רבנא אשי ואמרנא ליה לרבנא אשי. שמע מינה דליתה לדשמואל דאמר שנים שדנו דיניהם דין אלא כר' אבהו דהוא בר פלוגתיה דאמר לדברי הכל אין דיניהם דין. וכן כתב הרב אלפסי בפרק (הכותב) [זה בורר] אבל רב אחא משבחא כתב כשמואל מדרב נחמן דקאי כותיה גבי בפני כמה הוא נותנו לה ואמר רב נחמן בפני שנים דלתרי נמי בי דינא קרי להו מיהו אנן כתבינן מאי דסבירא לן. ושמעינן תו מהא דכי כתב ביה בי דינא ואמר לנא רבנא אשי אף על גב דלא כתב ביה וחד ליתוהי ולא חתימי אלא תרי סהדי כשר. וכל שכן אי כת' ביה במותב תלתא כחדא הוינא לחוד וחד ליתוהי לאו דוקא ולא אתא ר' זירא לאשמועינן אלא דאי לא כתב במותב תלתא כחדא הוינא דפסול היכא דחתימי תרי לחודייהו אבל חתימי תלתא אף על גב דלא כתב במותב תלתא כחדא הוינא כשר. והכי גרסינן בדיני ממונות בתרא (כ"ט:) ההיא (אוריכתא) [אודיתא] דהוה כתיב בה וכו' עד ולא הוה כתיב בה במותב תלתא וכו' שמע מינה דאמותב תלתא דייק דאי הוה כתיב בה במותב תלתא כחדא הוינא אף על גב דלא חתימי אלא תרי סהדי תו לא צריך דהתם ודאי לא הוו חתימי עלה אלא תרי סהדי. ואיכא מאן דאמר דאפילו חתימי תלתא ולא כתבי במותב תלתא כחדא הוינא פסול והיכא דמית אחד מהן אצטריך לאשמועינן דבעי למכתב וחד ליתוהי דחיישי דלמא ערער דפסלנותא נפק על האי דלא חתים ואבטיל ליה צירופא דידהו דאצטריפו בהדיה וכיון דכתבי וחד ליתוהי אגלי מילתא דלאו משום פסלנותא הוא דלא חתם אלא משום דלא הוה תמן ולא בריר לן. ירושלמי (פ"ה דסנהדרין ה"ה) שלשה שדנו ומת אחד מהן חותמין בשנים וכותבין אף על פי שחתמנו בשנים בשלשה דננו. והיכא דקרא ערער על חתימת הדיינים אי כתיב ביה במותב תלתא כחדא הוינא וחתימי תלתא ונתקיימו חתימת שני הדיינים פשיטא דכשר אבל אי לא כתיב ביה במותב תלתא כחדא הוינא ולא אתקיים אלא תרי מנהון צריך עיון דאיכא למימר כיון דקיום שטרות בשלשה והכא ליכא אלא תרי לא מגבינן ביה. ומסתברא מדאמרינן עד אחד ודיין אחד מקיים שמע מינה דבתרי דיינין סגיא.
<h2>דף כח.</h2>
גרסינן בסוף פרק האשה שנתארמלה (כ"ח.) אלו נאמנין להעיד בגדלן מה שראו בקטנן נאמן אדם לומר זה כתב ידו של אבא וזה כתב ידו של רבי וזה כתב ידו של אחי והוא הדין לקרובים ולרחוקים אף על גב דלא שכיחי ולית להו אימתא דומיא דאחיו ואמר רב הונא בריה דרב יהושע והוא שיש גדול עמו דכיון דקיום שטרות דרבנן הימנוה רבנן בדרבנן. ומסתברא דמתניתין אפילו במקום דאיכא ערעור היא ושמע מינה דאפילו הכי מדאוריתא כשר ומדרבנן הוא. והא דאמרינן (גיטין ג'.) בדין הוא דקיום שטרות לא בעי, אפילו במקום ערעור קאמר ורבנן אצרוך אפילו במקום דליכא ערער. ודאמרינן התם חד אתי בעל ומערער ופסיל ליה בעדים הוא דקאמר הא שלא בעדים אינו יכול לפוסלו מדאוריתא דעדים החתומין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין ורבנן הוא דאצרוך אפילו במקום דליכא ערער כגון הנפרע שלא בפניו וזולתו דהא המביא גט ממדינת הים ליכא ערער ובעינן בפני נכתב ובפני נחתם במקום קיום שמע מינה כדאמרן. והא דגרסינן בירושלמי (פ"א דגיטין ה"א) אילו המביא שטר מתנה ממדינת הים שמא צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם הכי פירושא כלומר וכי הצריכו בפני נכתב ובפני נחתם ולא הצריכו קיום הרי הצריכו קיום. ואף על גב דהמביא גט בארץ ישראל לא צריך משום עגונא אקילו בה רבנן אבל בקיום שטרות דעלמא אפילו באותה מדינה צריך כדגרסינן התם (גיטין ח':) עבד שהביא את גיטו וכתוב בו עצמך ונכסי קנויין לך מהו ואמרינן בשלמא עצמו קנה מידי דהוה אגט אשה נכסים לא נקנו מידי דהוה אקיום שטרות דעלמא. שמע מינה אפילו במקום דליכא ערער אפילו שכיחי עדים בעינן קיום מדרבנן וכן הלכתא. וצרפתי אמר בדאיכא ערער דאוריתא בעי קיום, ובמתנה היכא דליכא ערער לא בעינן קיום. ופירוש דירושלמי וכי במתנה צריך קיום אלמא במתנה לא צריך קיום. אבל בשטרי הלואה ומכר דאינון חובה ללקוחות טענינן.
וגרסינן בפרק דיני ממונות (ל"ו.) דיני ממונות ודיני נפשות ודיני מכות ועבור החדש ועבור שנה האב ובנו הרב ותלמידו אין מונין להם אלא אחד. וכתב גאון איכא מאן דאמר מדלא חשיב בהדייהו קיום שטרות שמע מינה בקרובין כשר. ולא היא דלא מתכשר אלא כי האי גונא זה אומר זהו כתב ידו של אבא ואיכא אחר בהדיה. אבל אם הדיינין קרובים זה לזה או למלוה או ללוה בכלל דיני ממונות הוא כדלקמן בקבלת עדות. והלכתא אין עד מפי עד כשר בקיום שטרות. ואיכא למימר דהא דאמרינן והוא שיש גדול עמו משום דאיכא קטן בהדיה הוא דקאמר לאפוקי שני גדולים שראו בקטנן דלא להימנו אבל אילו היה אותו גדול קרוב לעדי השטר כשר מדלא קאמר והוא שיש רחוק עמו. והלכך גדול שראה בקטנו חתימת ידי רחוק ועמו גדול שמעיד על כתב ידו של אביו או של רבו או של אחיו כשר אבל קורבא אחריתי פסול וצריך עיון.
<h2>דף לו:</h2>
לרבינו האי לא על כל אדם ראוי לסמוך כשאומר זו דומה לזו שהמזייף טורח לדמות עד שאותו שזייפו עליו דומה בעיניו שהיא כתיבתו כדאמר רבא אין חתימת ידי הוא מיהו מקמי דרב אחא לא חתמי מעולם (ב"ב קס"ז.) ואמר ר' זירא טיבעא דבבל גרם לי דלא אחזי דמא בין טיבעא לטיבעא לא ידענא כל שכן בין דמא לדמא (נדה כ':) וצריך אדם בקי שיודע סודות הזיוף ויש הפרש בין שטר היוצא מתחת ידי נאמן שאינו חשוד ליוצא מתחת יד חשוד שביוצא מתחת ידי חשוד צריך לדקדק הרבה כדאמר רב פפא האי שטרא ריעא לא מגבינן ביה ומסקנא כיון דמהדר אזיופא אימור זיופי זייף (כתובות ל"ו:).
<h2>דף פה.</h2>
קיום. הנקרא אשרתא והנפק, והוא על שבעה דרכים. האחד אם העדים עצמן מעידין על כתב ידם כותבין במותב תלתא כחדא הוינא והנפק שטרא דנן קדמנא וחתימי עלוהי פלוני ופלוני ומדאתו הלין פלוני ופלוני ואסהידו כל חד וחד אחתמות ידיהו אתקיים שטרא דנן מניה וביה והרי הוא שריר וקים. השני אם אחרים מעידים על כתב ידן כותבין במותב תלתא וכו' מדאתו פלוני ופלוני ואסהידו על חתמות ידייהו דפלוני ופלוני דחתימי בשטרא אתקיים קדמנא שטרא דנן כדחזי והרי הוא שריר וקים. השלישי אם כתב ידם יוצא ממקום אחר כותבין במותב תלתא וכו' אתקיים שטרא דנן קדמנא בחתמות ידייהו דסהדיא אילין דחתימי עליה דאינון פלוני ופלוני מתרין שטרא כדחזי ואשרנוהי וקיימנוהי. הרביעי אם העדים החתומין קיימין ואינן יודעין לקרות צריכין בית דין לקבל עדותן על פה ואם נמצאת עדותן מכוונת מקיימין אותו וכותבין במותב תלתא כחדא הוינא וכו' שטרא דנן נפק קדמנא בהלין סהדי דאינון פלוני ופלוני דחתימו לעיל ולא הוו ידעי למקרי בשטרא ואסהידו אחתמות ידייהו ומדאתו ואסהידו לנא בפומהון ואיכוון סהדותייהו כמה דכתיב בשטרא אתקיים האי שטרא כדחזי והכל שריר וקיים. החמישי עד ודיין מצטרפין כותבין במותב תלתא וכו' מדאתא פלוני סהדא דחתים בשטרא ופלוני דיינא דחתים באשרתא ואסהידו כל חד וחד אחתימות ידיה אתקיים האי שטרא כדחזי. הששי היכא דליתא לחד מנייהו ואיכא חבריה דידע חתמות ידיה דאידך דליתיה לכתוב חתמות ידיה אחספא ושדי ליה לבי דינא ומקיימי ליה לחתימות ידיה דהאיך דליתיה וכתבי הכי במותב [וכו'] הנפק שטרא דנן קדמנא דחתימי עליה הני סהדי וחד איתוהי קמן וחד ליתוהי וההוא סהדא פלוני דאיתיה קמן אכתוב חתמות ידיה אחספא ושדי לנא בבי דינא וקימנוהו והדר אתא איהו ואחרינא בהדיה ואסהידו אחתמות ידיה דהאיך דליתיה ואתקיים שטרא דנן כדחזי. השביעי שלשה שישבו לקיים את השטר שנים מכירין חתימת ידי העדים ואחד אינו מכיר עד שלא חתמו מעידין בפניו וחותם וכותבין במותב תלתא כחדא הוינן ומדאתינן אנן דייני פלוני ופלוני ואשתמודענא אנן חתמות ידיהו דסהדי דחתימי בשטרא ואסהדינן כל חד וחד מינן לפלוני דיינא חברין דהוא ניהו חתמות ידיהו דהלין תרי סהדי דחתימי בשטרא אתקיים שטרא דנן כדחזי והרי הוא שריר וקיים. ונהי דלכתחילה צריך לכתוב דרך הקיום כדרך אלו השבעה שכתבנו אבל אם כתבו במותב תלתא הוינא ואתקיים שטרא דנן קדמנא הרי הוא מקויים ולא חיישינן לבית דין טועין. ירושלמי אמר ר' יונה צריך לכתוב במקום פלוני במעמד פלוני וכו'. לגאון והיכא דליכא בנייר כדי לכתוב בו קיום מלפף ביה ניירא אחרינא וכותב בקיום וקיומיה מלפף בגויה וכתיב ביה סימן מובהק.
והא דאמר רב פפא האי אשרתא דדייני דכתיבא מקמי דליחזו סהדי חתימת ידייהו פסולה ליתיה כדאמרינן בפרק הכותב (פ"ה.) ובפרק כל הגט (כ"ו:) דלמיחזי כשקרא לא חיישינן. ואיכא לעיוני הא דאמרינן (ב"ק ע'.) לא כתבינן אורכתא אמטלטלי דכפריה משום דמחזי כשקרא. ודאמרינן בגט פשוט (קע"ב.) אי ידעיתו יומא דאקניתו ביה כתובו ואי לא כתובו סתמא משום דמחזי כשקרא אי דמיא להאי אי לא.
